בשבתות אנו יושבים אחרי תפילת שחרית בנץ בביתו של הרב אגוזי, ולומדים יחד. אחד מבני החבורה הוא אלישי, בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים, במכללה להנדסאים במסגרת העתודה הצבאית.
לפני כשנה הוא סיפר לנו סיפור כשישבנו יחד כולם. אלישי חזר בדיוק ממילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר, המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, בדרך חזרה צפונה, בחניית הביניים בעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר- יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי.
התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה, והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.
היהודי שתק.
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה", כך סיפר. "הבגדים הללו, הזקן, המגבעת, זה לא מהבית. הורי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות, ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע, ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.
"ליד בית הוריי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחת הזגוגיות. באחת השבתות היינו במגרש. הייתי אז כבן 15, ובשכונה היו מכנים אותי "עבריין". שיחקנו, ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו הרגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני וחבריי נפלנו אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה"דוס" הופך לצלחת מעופפת.
הרב הרים את הכובע והלך אלי למגרש. "שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?" שאלתי אותו בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: "איפה ההורים שלך?" אני עניתי בחוצפה: "ההורים שלי מתו".
"הרב אמר לי 'בוא איתי', זה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לביתו. הוא נכנס - ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'
"מת מרעב', אמרתי. הרב סימן לרבנית, וערכו לי בשולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו.
"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?' 'אני מת מעייפות', אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה'? הוא שאל, 'לירה וחצי', אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.
"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות, נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה, והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי".
"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם: "איך קראו לרב הזה?"
"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים אותו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה' בחיים", ענה לו היהודי. "קוראים לו הרב עובדיה יוסף. נקבעה פגישה, ופמליה שלימה נסעה אל הרב עובדיה: סבי שיחיה, אבי, רב חשוב ממשפחת אבוחצירא המעטירה, רב ספרדי חשוב נוסף ו...אני. ולמה אני? כי אימי העדינה והשקטה לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב על כך שתצטרך לעמוד קבל חדר מלא גברים מזוקנים ונשואי פנים ולייצג את עמדתה, אז היא שלחה אותי.
נכנסה הפמליה כולה הרב יעקב יוסף ז"ל ונכדו של הרב עובדיה יוסף
הרב מאוד אהב אותי, והיה לי קשר כפול איתו גם בזכות העובדה
אנקדוטה זו מבהירה עד כמה הקשר של הרב עובדיה אפף וחיבר עולמות בהוויה הישראלית המתרקמת במדינה, המתכנסת אחר כל שנות הגלות הארוכות.
לא רבים יודעים הרב היה קשוב השכם והערב לסיפורי השכול והכאב שלא עזבוהו, כשהוא מתבל את לילותיו בדמעות שליש על צערם של ישראל. דמעות אלו עמדו בעוכריו, והרב קיבל מחלה קשה בעיניו כשהוא לא היה מסוגל לראות בהן כלל!
הרב נדרש לרופאים, והם פכרו את ידיהם מבלי הושיע, באומרם כי הדמעות הרבות ששפך הרב הרסו את עיניו לנצח. הרב ביקש מבני משפחתו לקחתו לבית הקברות בצפת, לקברו של רבי יוסף קארו זצ"ל בעל "הבית יוסף", והוא השתטח על קברו בדמעות שליש, כשהוא מבקשו להעתיר עליו בתפילה, שהרי הוא שהפיץ וחיזק את פסקיו בישראל. באורח פלא שבה אז ראייתו בעין אחת, כשהרב נזקק ללבוש משקפי שמש כל חייו.
כך, במשך כל שנות כהונתו בתפקידו, היה מלווה במשקפיים השחורות שכבר הי חלק בלתי נפרד ממנו. הייתה זו תזכורת לאותה אהבה עצומה שהושבה אליו השבוע, כפי שראינו. מידיעה אישית אני יכול להעיד, כי עד סוף ימיו כך היה: מסוגל לבכות עם נערה שהתגלתה בה מחלה, או עקרה שפרי בטן נמנע ממנה. הוא כאב את כולם כאילו היו בניו, וכולם השיבו לו כמו היה אביהם. לעוצמה כזו אין יורש.
הרב משה שפיר הוא העורך התורני בעיתון "יום ליום"
"אני בן 25 וזכיתי לבקר אצלו המון פעמים. באופן מדהים, בכל אחת מהפעמים שהייתי מגיע אליו כדי לדבר איתו,
הייתי מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה והייתי נאלם דום מרוב הקדושה.
לקראת יום כיפור, כאשר מצבו הרפואי של הרב החמיר, החלטנו על יוזמה בעמוד הפייסבוק של הרב שבמסגרתה אנשים יקבלו על עצמם החלטות טובות, ועשינו דיל: הבטחנו שכל מי שיקבל על עצמו החלטה טובה, נעביר את שמו לברכה לרב.
היו נשים שהתחייבו להקפיד על צניעות, ואחרים שהבטיחו להקפיד על שמירת השבת. היה אדם שכתב לנו כי הוא בן 50 ולא הניח תפילין מאז הבר מצווה, ולמען רפואתו של הרב הוא מתחייב להקפיד ולהניח תפילין מדי יום.
בערב יום כיפור הרב עבר על כל השמות, והתרגש הדברים שאנשים קיבלו על עצמם לרפואתו. הוא עבר על כל השמות, בירך את כולם וגם אותי, כמי שהיה אחד מהמארגנים. הברכה האחרונה הזו שקיבלתי ממנו בערב יום כיפור, היא הדבר שיישאר איתי לאורך כל הדרך.
- בהכנת הכתבה סייע: אליעזר היון
